פסק דין
לפניי תובענה לסעד כספי על סך 11,519 ₪, בטענה לנזקים שנגרמו לתובעת בשל תיקון בלתי מוצלח במתקן מים קרים (Cooler) שביצע טכנאי מטעם הנתבעת, לכאורה.
לטענת התובעת בכתב התביעה מטעמה, היא רכשה מאת הנתבעת מתקן מים משרדי, ואף קיבלה במסגרת הרכישה אחריות לתיקון תקלות במתקן. בחודש יולי 2007 (לשאלת המועד המדויק אתייחס בהמשך), לטענת התובעת, הוזמן טכנאי מטעם הנתבעת לתקן את מכשיר המים, אולם בעקבות עבודתו של הטכנאי, נגרם קצר חשמלי במשרדי התובעת, אשר גרם להשבתת מרכזיית הטלפונים של התובעת. עוד טענה התובעת, כי בעקבות קצר חשמלי זה, נגרמו נזקים לציוד המחשבים של החברה, המפעילה מוקד טלפוני, אשר דרש החלפת חלק מן הציוד וכן נפגעה יכולתו של המוקד הטלפוני לפעול למשך פרק זמן בן כ-7 שעות.
הנתבעת מכחישה את עצם קרות האירוע, וכן את רכיביו הפרטניים. לטענת הנתבעת, היא לא מכרה לתובעת מתקן מים, אלא תיקנה מתקן משומש שמסרה לה התובעת לתיקון, לא נתנה במסגרת עסקת הרכישה (שהוכחשה) אחריות, כי אם הוזמנה לתת שירות נקודתי במספר הזדמנויות, ללא הסכם כולל, ואף טענה כי אין כל רישום או ראיה להימצאו של טכנאי מטעם הנתבעת במשרדי התובעת במועדים הנטענים לקרות האירוע.
בטרם אדון בטענות הצדדים לגופן, אתייחס במילים אחדות לדרך הדיונית שעבר הליך זה מיום פתיחתו, 22.2.2009, ועד למועד כתיבת פסק דין זה, כמעט חמש שנים לאחר מכן.
במשך שנה בקירוב מיום הגשת התביעה, נחה התובענה בחוסר מעש מצד מי מן הצדדים להליך, עד שבחודש פברואר 2010 נשלחה התראה לפני מחיקת ההליך מחוסר מעש לב"כ התובעת דאז, עו"ד אדירם. הלה הגיש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, וביום 21.5.2010 ניתן פסק דין כמבוקש.
בספטמבר 2012, לאחר שהתובעת פעלה לביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל, הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכי הוצל"פ.
ביום 11.11.12 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה (כב' הרשם עמיעד רט), שלפיה פסק הדין יבוטל, ההליך יתנהל ותיק ההוצאה לפועל יבוטל.
לאחר מכן, ובהמלצת בית המשפט (כב' השופט ירון גת) ניסו הצדדים לקיים הליך גישור, אולם זה לא צלח. וכך הגיע התיק לשלב ההוכחות, לאחר השלמת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 2.2.2014.
ייאמר כבר כעת, כי דין התביעה להידחות במלואה, וזאת בהעדר כל ראיה לעצם קיומו של האירוע נושא התביעה, לא כל שכן – לקשר כלשהו בין האירוע הנטען ובין הנתבעת. מעבר לכך, וגם אילו סברתי כי הוכח קשר כאמור, אני סבור כי התובעת לא הוכיחה את חלק הארי של נזקיה, ואף מטעם זה – ואפילו אם ניתן היה לקבל את גרסתה העובדתית, היה דין רוב התביעה דחייה.
ביסודם של דברים, עניין לנו בשתי גרסאות עובדתיות, אשר על בית המשפט להכריע ביניהן. התובעת טוענת: ביום פלוני התייצב במשרדינו טכנאי פלוני מטעם הנתבעת, ביצע עבודה פלונית, גרם נזק ונמלט מן המקום. הנתבעת משיבה כי לא היו דברים מעולם: טכנאי לא היה, תקלה לא טופלה, "הימלטות" לא הייתה. בנסיבות אלה, יש לבחון את גרסאות הצדדים, ולבחון האם הצליח הצד שעליו הנטל לעמוד בהוכחת טענותיו.
בענייננו, מוטל הנטל במלואו על כתפיה של התובעת: עליה הנטל להוכיח את עצם קיומו של האירוע, עליה להוכיח את נוכחותו של טכנאי מטעם הנתבעת במקום האירוע, ועליה להוכיח את הנזק. התובעת כשלה כישלון חרוץ ומוחלט בהוכחת יסוד כלשהו מן היסודות העובדתיים בתביעתה.
מועד האירוע – מתי אירע אותו אירוע שבלב ההליך? דומה כי ניתן לצפות מתובע, שכאשר הוא מגיש תביעה שעניינה אירוע נזיקי, ידייק לכל הפחות בציון מועד האירוע. בענייננו, הציעה התובעת לא פחות משלושה (!) מועדים שונים לקרות האירוע: במכתב ההתראה ששלח ב"כ לשעבר של התובעת אל הנתבעת (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן) מצוין התאריך 19.9.2007. בכתב התביעה – הן בכתב התביעה המקורי והן בזה המתוקן – מוזכר התאריך 19.7.2007, ואילו בבית המשפט (הן בישיבת 27.5.2013 והן בפתח ישיבת ההוכחות) ציין ב"כ התובעת כי "יש טעות סופר בכתב התביעה: האירוע אירע ב-24.7.07 ולא כפי שנרשם" (וראו עמ' 1 ש' 10 לפרוטוקול). עוד יש לציין, כי אותה "טעות סופר" חזרה על עצמה לא רק בכתב התביעה על שתי גרסאותיו, אלא אף בשני תצהירי העדות הראשית מטעם התובעת (וראו לעניין זה פרוטוקול הדיון מיום 2.2.14, עמ' 3 ש' 16 – 18).
התובעת לא הציעה כל הסבר למקורה של אותה "טעות סופר", לא הוסבר כיצד זה נפלה טעות סופר בפרט כה מהותי בכתב התביעה, וכיצד לא תוקנה אותה "טעות סופר" בכתב התביעה המתוקן. לא הובהר גם, כיצד התגלתה אותה "טעות סופר", וכיצד הצליחה התובעת, כשש שנים לאחר מועד האירוע הנטען, לשחזר את התאריך המדויק. בעובדה זו כשלעצמה יש כדי לעורר ספק בדבר נכונות הגרסה העובדתית, ולכל הפחות – ביחס למועד קרות האירוע, אולם כפי שאראה להלן, סוגיה זו היא רק אחת משורה של תמיהות העולות מגרסתה של התובעת (ולא החמורה שבהן), אשר מקשות עד מאוד לקבל את הטענות העובדתיות המוצגות.
אופי ההתקשרות שבין הצדדים – בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, תצהירו של מר גדליה קגנטון (להלן: "קגנטון"), הוצגה ההתקשרות שבין הצדדים כדלקמן:
"התובעת רכשה מהנתבעת מתקן מים משרדי, ואף קיבלה במסגרת הרכישה אחריות לתיקון תקלות במתקן, במידה ויהיו כאלה". (סעיף 3 לתצהיר קגנטון)
כבר בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת מכל וכל מכירתו של מתקן מים כאמור, תוך שהיא מציינת, כי:
"בחשבונית מס' 2952, צוין על ידי הנתבעת כי המכשיר הינו מדגם תמי בר ישן השייך לחברת תנה תעשיות דאז, והנתבעת אינה רשאית לספקם." (סעיף 1 לכתב ההגנה).
אולם הכרסום בגרסת התובעת החל כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה, כאשר הודיע מר קגנטון, כי "לשאלת ביהמ"ש האם יש לנו הסכם מסגרת לשירות או תעודת אחריות אני משיב, כי השירות הכללי שקיבלנו התבסס על קריאות מזדמנות ולא על הסכם כללי" (עמ' 1 ש' 18 – 19), כלומר – כבר בישיבה המקדמית התברר, כי הטענה לקיומה של "אחריות לתיקון תקלות" אינה אחריות ממש, וכי בין הצדדים לא היה הסכם "אחריות ושירות", אלא שהנתבעת הוזעקה מדי פעם לתקן תקלות במתקן המים, כאשר כאלה התרחשו. על גרסה מעודכנת זו, שהיא בבחינת "עדות כבושה" שמשקלה מועט, או אף "גרסה מתפתחת" שמשקלה מועט עוד יותר, חזרו עדי התובעת גם בישיבת ההוכחות.
האם רכשה התובעת את המכשיר מהנתבעת? בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר קגנטון, מועלית טענה עובדתית חד-משמעית, שלפיה מתקן המים נרכש מן הנתבעת. אלא שלטענה זו אין כל תימוכין ראייתיים פרט לעדותו של קגנטון, אשר היא עדות יחידה של בעל דין מעוניין. זאת ועוד. כאשר נשאל קגנטון האם יש בידו חשבונית על רכישת מתקן המים, השיב כי לא קיבל חשבונית, מאחר שמדובר במכשיר משומש, ולכן החשבונית הונפקה בגין "תיקון" המכשיר ולא בגין רכישתו – טענה תמוהה, שכן אין כל קושי או מניעה להנפיק חשבונית מכירה גם בגין מכירת מכשיר משומש. אולם משהבחין קגנטון בקלישות הטענה, מיהר להסביר כי "התיקון של המכשיר גרם לשריפתו ולכן זה לא משנה" (עמ' 4 ש' 20 – 21 לפרוטוקול), ואולם ניסיון זה לתקן פוגע במהימנות הגרסה כולה, שהרי אם שאלת רכישת המכשיר אינה רלוונטית – לשם מה נכללה הן בכתב התביעה והן בתצהיר?